THE FOLLOWING IS MOST OF THE INFORMATION AND ARTICLES FROM THE YEDIDYON, PUBLISHED MARCH 2002

IN THE AFTERMATH OF SEPT.11

Together with all decent people in the world and with the communities of New York City and Washington DC in particular, we mourn those lost in the terror of Sept. 11 and deplore the horrific acts of violence which led to their deaths. Some of us knew people who were killed or injured. Three members of our community have interesting personal stories, related to those tragic events. We now highlight those stories and dedicate them to an end of terror and violence throughout the world:

The cover of our last issue featured an interview with Dr. Danny Brom, a psychologist specializing in work with victims of trauma. On the morning of September 11, Danny met, in Jerusalem, with a delegation from the New York Federation, whose generosity helps support his trauma treatment center. The group was taken to Gilo, for conversations with people who work there in the schools, dealing with the schoolchildren traumatized by the frequent attacks on their neighborhood. That afternoon (our time), when news of the disaster in New York reached Israel, Danny mobilized his staff, went to the hotel where the delegation was staying and used his professional skills to help them cope with their own traumatic experience!

Annette Hochstein is a native of Antwerp, Belgium. She and her husband Shaul were among the founding members of Yedidya. They are the proud parents of Avital and Na’ama. On the morning of September 11, Annette was on her way from London to Cleveland, for a meeting. When the news of the disaster broke, her plane, together with several dozen others, was re-routed and forced to land in St. John’s, Newfoundland. There, Annette stayed for five days, in an old college building belonging to the Catholic order of the Sisters of Mercy. She made friends with several of the sisters, who tried to do whatever they could to make her and their other 'guests' as comfortable as possible, under the difficult circumstances. Annette has stayed in touch with them and hopes someday to reciprocate their hospitality, if and when they visit Jerusalem. On Sunday, Sept. 16, all of the passengers were flown to Cleveland. Her meeting of course having been cancelled, and Rosh Hashanah being just around the corner, Annette turned around, got on the next plane out, and headed for home. She arrived back in Israel just in time to spend the holidays with her family.

Debbie Weissman attended a conference in Hungary from September 9 to the 13. The conference was sponsored by the Lutheran World Federation on the topic, "Anti-Semitism and Anti-Judaism Today." On the fateful morning, Debbie spoke (there was a 6-hour time difference between NY and Budapest) and called for a concerted effort on the part of the "civilized" world to put an end to suicide bombings! After lunch, the conference continued in small discussion groups. The leader of the group Debbie was in had just posed a question - "How can Jews and Christians work together for justice and peace?" - when someone burst into the room with the horrifying news from New York and Washington. At that point, obviously, the discussion broke up, as all of the participants rushed to their televisions. That evening, an ecumenical prayer service was held for the victims.

As this issue goes to press, we in Israel are living through one of the most difficult periods in our own history. We only hope and pray that an end will come as quickly as possible to all of the violence and suffering, both here and abroad.

ALMOST THERE! Building Update

Haim Watzman

Chairman, Planning Committee

Our building project is at a critical juncture. As I write, the stone facing is nearly complete, floors tiles are being put in, and walls are being plastered. We are, however, holding off on further electrical, plumbing, and painting work. We face the prospect of calling a halt to construction in the near future.

Why? Because at present we do not yet have the funds to complete the project. We’re very close, but we’re not there yet.

Despite the continued generosity of our members and friends, we need to raise another $250,000 over the next two months to prevent the project from grinding to a halt until money can be raised. If construction continues, the building will be complete by the summer and we’ll be in for Rosh Hashanah. While further funds will have to be found for furnishings and final touches, this money will allow us to enter the building.

As anyone who has visited us during the past year can see, our current location in the Efrata school is becoming more and more untenable. The space is insufficient, and the school’s needs have been conflicting more and more with our own. The move into our own building is becoming ever more urgent.

Furthermore, we’re anxious to get past the technical process of building the building and begin to apply our energies to the many activities we hope to see take place in our new home. In keeping with our community’s spirit, Yedidya’s building will not be simply a place of prayer. It will be a center of charitable and social activity not just for us but for the larger public in the Baka neighborhood and in Jerusalem as a whole.

The money we still need is but a fraction of what we’ve already raised and we believe that with some effort, by ourselves and by our friends, we can achieve this goal. We hope very much that in our next Yedidion we will be able to announce the dedication of our building.

FROM THE MAIL BOX

In addition to hosting many groups of Christians from all over the world, we, of course, also host Jewish groups. Recently, a high-level study group from the American Reform movement, in Israel to explore the topic of "Community," attended Shabbat morning services at Yedidya. They then went home with various members of the community for lunch and conversation. Several weeks later, we received the following letter from Massachusetts:

"Although it seems like months since I had Shabbat lunch with you … it's only today that I found your business card in my travel journal - the last place I looked, of course. I enjoyed davening with your congregation - the location is makeshift but the spirit is not! It was very special for me to have the opportunity to meet and talk with you - and to see your new synagogue under construction. "

The topic of "Community" seems to be a central one these days. A group of Jewish leaders from Argentina was in Jerusalem recently on a seminar. Debbie Weissman met with them and described the work of Kehillat Yedidya. In the thank you letter they sent, they indicated the following (translated from Hebrew):

"The discussion enriched the participants and encouraged them to think about their own communities… We were most impressed with the wonderful activity in which you are involved."

GRANDPARENTS' WALL

Kehillat Yedidya is creating a wall of mounted pictures of members' grandparents and grandchildren which will be digitally computer generated. We hope that this wall will embody the ideas of "the synagogue as a place for all ages" and the "continuity of the community." Meir Zarovsky is artistically creating the project. It will be located on the wall of a central hallway in the new building.

We are asking that members and their families participate in this endeavor. Here is an opportunity to help our children, grandchildren and their children remember that we participated in building Yedidya's synagogue. For each set of grandparents, one may submit a picture of his/her choice. The intention is to select photos that include grandparents and grandchildren together, though one is not obligated to do so.

All photos submitted will be scanned into the computer and returned. Thus one may submit photos of any size. On the back of each photo or on an accompanying form, please include a two line text with the names of those pictured and any other pertinent information, factual or emotional. The submission of each picture should be accompanied by a new contribution to the Yedidya Capital Campaign of $180 or more. The pictures and the contributions can be sent directly to us: Kehillat Yedidya, PO Box 10245, Israel. If you seek a tax-deductible contribution, just make the check payable to NIF or PEF, earmarked for Kehillat Yedidya.

YEDIDYA IN THE NEWS

There is a very popular TV talk show in Israel, called "Hotzeh Yisrael" (literally, 'trans-Israel'). It is broadcast twice a day, from Sunday to Thursday, with a different guest each day. Dov Elboim, the host, interviews one guest for about 25 minutes without commercial interruption.

People from all walks of life appear, and the program has good ratings. During the week of Chanukah, TWO different members of Yedidya appeared on the show—Dr. Debbie Weissman and Professor Moshe Halbertal. It’s unlikely that any other synagogue in Israel can boast of such a record! "Moishie" discussed his approach to Halacha in today’s reality, while Debbie talked about Yedidya within the context of Jewish feminism.

Speaking of Debbie, in February, she spoke on "Religion and Violence" at a multi-faith conference in Florida, sponsored by the World Council of Churches.

Yedidya members are integrally involved in planning Hadassah’s 90th anniversary tour in March and for the JOFA mission, later in the spring.

The Edah Conference was held in Jerusalem during Chol HaMoed Sukkot and Yedidya members were very well represented there. On the festival itself, Rabbi Dr. Saul Berman, founder and director of Edah, gave a guest Dvar Torah at Yedidya. He then gave a shiur to Yedidya members in the Sukkah of Laurie and Gary Heller.

In the December 28 weekend magazine of "Haaretz," Israel’s most prestigious daily newspaper, there was a feature article with a picture of our own Haviva Ner-David, one of Israel’s leading religious feminists. A follow-up letter the next week highlighted Haviva’s participation in Yedidya.

Condolences

Family and friends of Claire Schmidt
Tzvi Ariel, on the loss of his mother
Linda Gradstein, on the loss of her mother

Mazel Tov!

Weddings

Dassie Kahn and Yehuda Troen
Avital Hochstein and Yisrael Campbell

Sidra DeKoven Ezrachi and Bernard Avishai

Births

Nadine and Stephen Selig on the birth of a son

Orit and Aharon Elgavi, on the birth of a son
Sharon Ungerman and Asher Zeiger, on the birth of a daughter

Laura and Aaron Frank, on the birth of a son
David and Rowena Matan, on the birth of a daughter
Noomi and Michael Stahl, on the birth of a daughter

Michael Caplan and Yaffa Shira Grosberg, on the birth of a son

B’nei Mitzvah

Shira Rosen, daughter of Bruce and Laura

Nin-Gal Ouaknin, daughter of Marc-Alain and Dory

Yoni Gorenberg, son of Gershom Gorenberg and Myra Noveck

Benishai Zarovsky, son of Deborah Kelter and Meir Zarovsky

Shai Ableman, son of Kobi and Nadia (Kahan)

Ayala Avitzour, daughter of Sarah and Daniel Avitzour

PRAYER

By Braha Schmidt-Shore, dedicated to the memory of her mother, Claire Schmidt

The sweet melodies of prayer float

In the glorious light of trust and knowing filling me

I lift my eyes to the sunshine I see

In anything I look at

No need to blink, look twice

For I've been with You

Till I lose myself I will be with You

Always and everywhere

Gleaming eyes of golden light

That shining creature is me!

In knowing, this surely,

Doubt never exists, never existed

This Truth has no weak link

For my Creator loves me

And gave me life and a challenging world

Emotion is intense, yet so far from heavy

I close my eyes and feel myself crying inside

Golden, twinkling waves of joy

Crash and play upon my conscious shores

The bright glow of fiery connection

With my Creator, my King, my Love

Leaping and dancing in this dawning light

My oceans are of soothing fire

White light, never ceasing

To renew the rush of spectral waves

Tasting of purity

Breathtakingly splendorous in Your lack of flaw

My soul rejoices in knowing You

In the completion of ability to know

I rise higher

As the curtains are slowly drawn

Revealing to me my lack of need to struggle

Empowered by trusting in You,

I am living out Your unmarred flow of G-dly creation

SABBATICAL IN JERUSALEM

The Sarna-Langer family has been spending their Sabbatical year with us here in Jerusalem. In the picture, we see Aaron's Bar Mitzvah, which was held last year in Boston. Aaron is now an eighth-grader at the Hartman High School, while his sister, Leah, is a fifth-grader at the Evelina DeRothschild School. Their parents are both professors: Jonathan Sarna teaches American Jewish History at Brandeis, and their mother, Ruth Langer, teaches Jewish Studies at Boston College, specializing in liturgy. Adds Ruth:

"In spite of the 'situation,' we're having a wonderful year. Certainly, a significant element of that has been the Yedidya community which has reached out to all of us with incredible generosity, beginning with making sure that our children met some future classmates last August. Being part of this synagogue community has greatly enriched our year."

We can only add that getting to know this wonderful family has enriched our year, too.

סיפור אהבה קצת שונה

כמסופר על ידי נין-גל ואקנין בחגיגת בת המצווה שלה

אני בטוחה שכולכם מכירים את האמרה המפורסמת של רבי נחמן מברצלב: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". כל-כך מפורסמת האמרה הזאת, שהפכה להיות שיר. לפעמים כמו בזמנים הקשים האלו, אני שואלת את עצמי, איך לקיים את המצווה הזאת? איך להיות שמחה כשמסביבנו , אנו מרגישים יותר את העצב ואת המוות מאשר את השמחה. אולי דווקא בגלל זה רבי נחמן מדגיש שזאת מצווה. זאת אומרת, למרות שאנו לא מרגישים את שמחה, אנחנו מצווים לנסות לקיימה. מבחינתי אני מוצאת את השמחה בקריאה ובלימוד הטקסטים של התורה.

כל ספר בראשית בנוי מסיפורים שמהם אנו לומדים הרבה עקרונות חשובים לחיים היהודיים ולחיים בכלל. המנהג לספר סיפורים נמשך על פני תקופות שונות: במדרש, בתלמוד, בספרות המיסטית ועד הספרות החסידית. רבי נחמן מדגיש את חשיבותם של הסיפורים, כאמצעי למידה של הדברים העמוקים ביותר. עד כדי כך שהוא אומר שאפשר לרפא אנשים גם על ידי סיפורים. לכן בחרתי היום להמשיך את המסורת הזו:

לפני הרבה שנים, בעיירה קטנה, הקהילה נצרכה לרב חדש. מה שקרה לרב הקודם הוא מה שיקרה לכולנו בגיל 120.

ישב וועד הקהילה , שקל, חשב, ולבסוף החליט להזמין את רבי יהודה מהכפר השכן. כי למרות גילו הצעיר, חכמתו הייתה רבה מאוד, וידועה לכל מאז היותו ב"חיידר." הוא היה בין הראשונים לסיים את הישיבה, וזאת עם תואר של רב. וברגע זה, קפצו עליו כל השדכנים, וכל אחד רצה למצוא לו שידוך עם נערה ממשפחה מיוחסת.

אבל רבי יהודה לא היה מעוניין , הוא העדיף להתחתן מאהבה, עם בחורה פשוטה, עדינה וענייה, וזה מה שעשה. עבר זמן והזוג נשאר עני. ולמרות הכל, אשתו אף פעם לא התלוננה, אפילו לא עלה בדעתה למנוע מבעלה ללמוד תורה. וכן, הוא האיש, רבי יהודה, שמשך את תשומת לב וועד הקהילה. הם פנו אליו בבקשה שיבוא אליהם לשבת, על מנת שיציג את עצמו בפניהם. רבי יהודה הסכים בשמחה.

באותה שבת, ביום שישי בערב, נתן דרשה שאין עוד כדוגמתה. כל אחת ממלותיו הייתה פנינה ואפילו שתיקתו היתה זהב, דרשה טובה, מעולה, שיא, שזכות גדולה היא לשמוע אותה. באותו רגע הבינו כל בני הקהילה שכבוד גדול ומזל יהיה להם אם רבי יהודה אכן יהיה רבם.

לאחר התפילה, ראש הקהילה הזמין את האורח הנכבד לסעודת ערב שבת. כל הסעודה הייתה מעולה אבל הקוגל היה משהו מיוחד, נהדר. מי שלא ראה את אותו קוגל לא ראה קוגל מימיו. איך לתארו ? הוא היה כמו הזהב של בית המקדש כמו כתר מלכות מפואר, שמש אמיתית. עלי להתנצל, כי חסרו המילים לתאר, לבטא את מראהו העדין, המתוק, כאילו אין עוד תענוגות בעולם הזה. ראש הקהילה הגיש לאורחו את החתיכה הראשונה, למרות שכבר חפץ היה בעצמו לאכול מאותו קוגל. לפני שהספיק לסובב את הראש ולהתחיל להגיש לשאר האורחים, קפץ רבי יהודה על הקוגל, טרף אותו, ואכל את כולו עד לחתיכה הקטנה ביותר! ולא רק שלא השאיר כלום, אלא שגם התחיל ללקק את המגש עליו הוגש הקוגל. לאן נעלם הנימוס ? ההליכות הנעימות ? הצניעות והענווה? הוא פשוט בלע את כל הקוגל !!! הוא מילא את פיו ואכל כמו חיה ! היושבים בשולחן היו המומים. ישבו והסתכלו עליו בפה פעור, וראש הקהילה המסכן שלנו, בהה בו וחשב "היכול להיות שבחרנו ברב הזה לקהילה שלנו ? לא יכול להיות! לא יתכן ולא יהיה כך!" כבר היה ברור לכולם שהוא לא יהיה הרב החדש שלהם. במוצאי שבת ליווהו בקרירות לעגלה שתחזירו הביתה, והיה אפשר לשמוע את האנשים מסביב מתלחשים : " הנה זה קוגל פרעסער [זולל הקוגל] ", והכינוי הזה, המשפיל, התחיל להתפשט בכל רחבי הארץ. אין אדם אחד שלא שמע את הסיפור ולא ידע מיהו" קוגל פרעסער" . הכינוי הזה ליוה אותו לכל מקום שהלך. ומיותר לציין שלא מצא שום קהילה שקיבלה אותו כרבם. הוא נשאר כל חייו עני ומסכן. למרות זאת, הוא הקדיש את כל זמנו ואת כל כוחו ללימוד תורה. הוא מצא הרבה סודות וחידושים, אך האנשים מרוב טיפשותם ותמימותם רק צחקו ולעגו לו במקום לשמוע לעומק חכמתו וללמוד מהידע הרחב שלו. השנים עברו, ויום הדין של "קוגל פרעסער" קרב ובא. ולבסוף הוא אכן נפטר...

בדרכו לשמים, אל השופט העליון, חשב בלבו שמכוון שנפטר, לפחות לא יקראו לו כאן בכינוי המגוחך והמשפיל הזה של " קוגל פרעסער" , כי

הרי כאן זה העולם הבא, שהוא עולם שונה מהעולם הזה. ובמחשבה זו צעד בשמחה לדינו האחרון. ופתאום, בצידי הדרך, ראה מלאכים מתלחששים ומבשרים את בואו באמירה " קוגל פרעסער הגיע! קוגל פרעסער הגיע!". ורבי יהודה נדהם :" עד מתי? גם בעולם הבא הכינוי הזה ירדוף אותי? מתי זה כבר ייגמר?". הגיע לדין, והתחילו מניחים את מעשיו הטובים והרעים על כפות המאזניים, אותם המאזניים ששפטו, שופטים וישפטו את כולנו. מצד אחד המעשים הרעים. נכון שהרב שלנו היה חכם וצדיק ולמד תורה כל ימיו, אך הוא היה גם בן אדם, וידוע לכולם שטבע האדם לחטוא לפחות פעם אחת בחייו, ולא בושה להגיד שהיו כמה על כף המעשים הרעים. ומצד שני - המעשים הטובים. הכף ירדה וירדה.... לאחר מכן הביאו ספר - את הספר שבו כותבים באותיות אש את קורות החיים של כל אחד מאתנו, מהנשימה הראשונה ועד לאחרונה. ובספר של רבי יהודה היה גם כתוב מהיכן בא הכינוי שליווה אותו כל חייו. בספר היה כתוב מתי, איך ולמה הכל קרה. היה כתוב שרבי יהודה סבל כל חייו בגלל מעשה חסד, כי לקוגל המדהים שהגישו באותו ערב, בעצם לא היה טעם של וניל וקינמון אלא של נפט! אבל הוא אף פעם לא גילה את הסוד, אפילו לא רמז כלום. כי אם מישהו היה יודע זאת, הטבחית - שהייתה אלמנה ענייה, אם למשפחה גדולה- הייתה מאבדת את עבודתה, ואת פרנסתה. אבל בזכות הרב הצעיר, טעותה לא נתגלתה לאיש, ואפילו לא לטבחית עצמה...

איך הסיפור היפה הזה יכול לתת לנו דרך למחשבה. ברור שמסיפור זה יכולים אנו ללמוד המון דברים. בשבילי " קוגל פרעסער" הוא סמל לקבלת אחריות על עצמו להגן על אחרים. שהוא העדיף לסבול כל חייו ושהאחר ימשיך בדרך החיים. זה מזכיר לי את האמרה :" סגולה לאהבת ה' היא מאוד פשוטה, סגולה לאהבת ה' היא אהבת הבריות".