משפטים תשס"ז

דבורה גריינימן

שמות כב א, ב: אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת, אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו דמים לו. שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו.

פסוק זה הדהד באזני - ולא באזני בלבד - בזמן האחרון, בעקבות "פרשת שי דרומי." לפי תיאורים עיתוניים, דרומי, בעל חווה חקלאית בצפון הנגב, התעורר בשעות הקטנות של הלילה לפני כשבועיים למשמע נביחות אחד מכלבי השמירה שלו. הוא נטל רובה טעון ויצא החוצה, שם מצא חותך חוטים ואת כלבו שהורעל, ואז ראה ארבעה פורצים מסתובבים בחוותו. הוא ירה לעברם, והם התחילו לברוח. דרומי המשיך לירות ופגע מאחור בשניים מהפורצים הבדואיים הבורחים. כעבור זמן קצר מת אחד מהפורצים מפצעיו, ודרומי מואשם כעת בהריגה. ואולם בעקבות הדיווח על האירוע קמה צעקה בארץ, כאשר הביעו רבים את דעתם שפעולתו של דרומי הייתה מוצדקת לאור נסיבות העניין, שהמשטרה אינה נותנת מענה מספיק למכת הגניבות בחוות החקלאית, ושאין להאשים את דרומי בפשע כלשהו. בכנסת הוגשו והתקבלו ארבעה הצעות חוק שיוזמות שינוי בחקיקה, שלפיו מי שהורג פורץ לא ייחשב כפושע.

ניתן לשאול איך היה מגיב הציבור - שלפי סקרים, 80% ממנו תומך בפעולתו של דרומי - אילו בעל הבית היה בדואי או ערבי, והפורץ - יהודי, ואולי יש מקום להזכיר כאן את המקרים הרבים שבהם השחיתו יהודים גידולים חקלאיים של ערבים בשטחים. תגובה אופיינית לפרשת דרומי מצאתי באתר ישראלי בשם "omedia" שם כותב רן פרחי בסיכום לכתבה על הנושא:

ישנו חוט מקשר בין מה שהתחולל בארץ בתקופת המנדט בטרם היות לעם היהודי מדינה לבין המצב הנוכחי. דרומי, כחוואים אחרים, מסמל את מי שמוכן לעמוד בפרץ ולהזכיר לישראלים לא מעטים את אותם אנשי בראשית ציוניים - אנשי עמל, מגן וחלוציות. הוא מזכיר לרוב היהודים את אותו כוח שהיה בידי אלו שהקימו את המדינה ונלחמו עבורה. לפיכך פרשת דרומי אינה מקרה של סכסוך פרטי, או "סכסוך קרקעות", אלא היא חלק קטן במאבק הציוני-ישראלי המתמשך מאז ימי השומרים ועוד קודם להם, על האחיזה בארץ הזאת. (www.omedia.co.il, 16.2.07)

אבל אם אנחנו חוזרים לפסוקים שציטטי לעיל מתוך פרשתנו, האם הם מצדיקים את הריגת הפורצים הבדואיים באישון לילה? פסוקים אלה מהווים ראשיתו של דיון בנושא שנמשך אלפי שנים, ולמרות שמשמעותם נראית ברורה, השלכותיהם לגבי המקרה הספציפי אינם חד-משמעיים. אמנם כאן באו הגנבים בחסות החשיכה - במחתרת - בכוונה ברורה לגנוב. כמו שכותב רש"י:

אין זו רציחה. הרי הוא כמת מעיקרו. כאן [כפי שרש"י מסכם את הדיון העיקרי בפסוקים אלה במס' סנהדרים עב, א-ב] למדתך תורה: אם בא להרגך השכם להרגו, וזה להרגך בא, שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שונטלין ממונו בפניו ושותק, לפיכך על מנת כן בא שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו.

כלומר, גנב זה שבא במחתרת נחשב כמי שלקח על עצמו ביודעין את הסיכון שהוא עשוי להיהרג במידה שיתגלה על-ידי בעל הבית בעיצומה של הפריצה. ואולם רש"י ממשיך בנוגע לפסוק ב':

אם זרחה השמש עליו: אין זה אלא כמין משל: אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות.

דבריו של רש"י מסתמכים על מחלוקת בגמרא:

אם זרחה השמש עליו - וכי עליו בלבד זרחה, ומה ת"ל עליו, תני חדא, אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו, ותניא אידך, אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו, קשיא סתמא אסתמא, לא קשיא, כאן באב על הבן, כאן בבן על האב [סנהדרין עב א']:

כלומר, עיקר המחלוקת נסב על יכולתו של הנפגע להעריך את כוונות הגנב. לפי דעה אחת, מותר לו להרוג אותו רק אם ברור לו לנפגע שהגנב עשוי להפעיל כלפיו אלימות, ולפי הדעה השנייה, מותר להורגו אלא אם ברור לנפגע שהגנב אינו מתכוון להפעיל כלפיו אלימות. כך או כך, התרת דמו של הפורץ, בניגוד למגמה הברורה בתורה שלפיה הגנב נענש בקנס ולא באלימות גופנית, מושתתת אך ורק על הנחת הסיכון שהוא יפעיל אלימות כלפי בעל הבית הנפרץ. לפיכך, האם התורה מתירה ירי כלפי גנב תוך כדי בריחתו?

כמובן, אינני יכולה לחוות דעה לגבי המקרה של דרומי, שפרטיו ידועים לי רק מהדיווחים, אבל נראה לי שהתגובות שמצדדות בפעולתו מבלבלות בין הצורך בהרתעה, התסכול מחוסר האפקטיביות של הגנת המשטרה, והעונש הראוי למעשה הגניבה. כאן מאירים דבריו של הפרשן המפורסם למשפט האנגלי המקובל וויליאם בלקסטון, שכתב על הסוגיה הזאת בסוף המאה ה-18, תוך הסתמכות דווקא בפסוקים שלנו:

ההריגה מוצדקת לפי חוקי הטבע, וגם לפי החוק האנגלי, כאשר היא מתבצעת לשם מניעתו של פשע אלים ומזוויע ... אין זה מתייחס לכל פשע שאינו מלווה באלימות, כגון כייסנות, או פריצה לבית בשעות היום, אלא אם הוא מלווה בנסיון לשוד. כך גם במשפט העברי, שלא העניש שום גניבה במוות, ושמצדיק את ההריגה רק במקרה של פריצה בשעות הלילה ... וכן באתונה העתיקה: אם התבצעה הגניבה בלילה, מותר היה להרוג את הפושע בשעת מעשה, וכן במשפט הרומי של שתים עשרה הלוחות, מותר היה להרוג גנב בלילה, או אפילו ביום, אם הוא צייד את עצמו בנשק ...

ואולם אל לנו למשוך את החוק לקיצוניות ההזויה של אדון [ג'ון] לוק, הקובע ש"כל סוג של אלימות שלא בזכות בגופו של אדם, שם אותו במצב של מלחמה כלפי התוקף ... ובעקבות כך מותר לו להורגו." מסקנה זו [ממשיך בלקסטון] יכול לחול במצב של טבע ברברי, אולם החוק האנגלי, כמו זה של כל קהילה אנושית מתוקנת, זהיר מדי בענייני שלום הציבור וחיי נתיניו, מכדי לאמץ שיטה כה אגרסיבית, ואינו סובל מניעת פשע על-ידי הריגה ללא השגחת החוק, אלא אם אותו פשע, לו היה מתבצע, דינו היה מוות. (וויליאם בלקסטון, פירוש לחוקי אנגליה, ספר רביעי, פרק יד, §3, באתר www.yale.edu/lawweb/avalon/blackstone/bk4ch14.htm)

לסיום, ברצוני להעיר שאימוץ הגישה המשפטית שהמגולמת בהצעות החוק שהתקבלו בכנסת, עשוי לקרוע מעין חור במערכת המשפטית שלנו - חור שכמותו חששו ממנו הן חז"ל הן בלקסטון בהתבססו בראש ובראשונה על חוקי התורה - פירצה שבה מפעיל האדם אלימות כלפי חברו ללא השגחת החוק. ניתן להצביע על פירצות נוספות מעין זו במערכת המשפטית שלנו, כגון המצב שבו בתי הדין הרבניים יכולים, בחסות החוק, לקבוע שעל אישה נשואה להישאר מעוגנת לבעל אלים; כגון המצב בשטחים שבו נתפסים שטחים או מוקמים בניינים ללא חסות החוק; וכגון אי-מניעת תקיפות כלפי נשים ש"מעיזות" לשבת במקום הלא נכון בקו אוטובוס ציבורי שמשרת בעיקר את הקהילה החרדית. בדרך זו טמון סיכון לשלטון החוק - אותו חוק שפרשתנו קובעת כעיקרו של חברה תורנית קדושה.